הפריימריז בליכוד של שנת 2012 היו סוערים וקשים. היה ברור שחלק מחברי הכנסת המכהנים, כולל שרים, ייפלטו החוצה מהרשימה. מיקי איתן היה אז חבר כנסת ותיק (אם אינני טועה הוותיק ביותר) ויצא לקרב על עתידו הפוליטי. הוא נלחם כפי שיודע להילחם מי ששרד כמעט שלושים שנה של פוליטיקה בליכוד. ובכל זאת, כפי שהרבה צפו, איתן נפלט מהמקומות הריאליים ברשימה ובכך באה לקיצה קריירה פוליטית ארוכה.
באותן בחירות, כפעיל ליכוד צעיר, עבדתי במטה פריימריז אחר, של שר שהגיע לצמרת רשימת הליכוד. ובכל זאת, לא יכולתי שלא לסייע למיקי. הוא הראשון שפתח לי דלת בפוליטיקה והיה עבורי מגדלור של אתיקה, יושרה וערכים. בהסכמת הפוליטיקאי שעבדתי עבורו התפניתי מעת לעת כדי לסייע למיקי עם טלפונים, פוסטים בפייסבוק, מה שהיה צריך. ראיתי שועל קרבות ותיק, נמרץ ואגרסיבי שנלחם על אמון הציבור.
מיכאל איתן ז״ל, צילום: עמוס בן גרשום, לשכת העיתונות הממשלתית
לכן, הופתעתי לראות את שלוות הנפש שלו באירוע הפרידה שערך מהפוליטיקה הישראלית, אירוע מצומצם במסעדה, אליו הזמין קומץ פעילים, חברים ושותפים לדרך מתחנות שונות בחייו הפוליטיים. על פני השטח שידר אכזבה, אבל בעיניו היה ניתן לראות שאיתן לא מצטער באופן מיוחד, הוא ידע שהוא לא נולד לכסא והכסא לא נוצר עבורו. הוא נשאר משרת ציבור, וכשהציבור החליט שהוא מעוניין בנציגים אחרים, קיבל זאת בהבנה. אותו אירוע פרידה כלל ארוחה חביבה, ואולי איזה כוס יין או שניים. היו גם מור״קים, לעתים משעשעים ולעתים תמוהים, משלושים שנות כנסת. ולבסוף, כאילו שזה מובן מאליו, כמו שירת המנון ״התקווה״ שהיא חלק מפרוטוקול כל טקס רשמי, נעמדו כל החברים, שרו את שיר בית״ר, לחצו ידיים ואמרו שלום.
שיר בית"ר לא נבחר במקרה לחתום את הערב. הוא שיקף את תפיסת עולמו של איתן ואת הדרך בה ראה את האיזון העדין בין מרכיבי הזהות הישראלית.
שיר בית״ר שנכתב על ידי זאב ז׳בוטינסקי בנוי משלושה בתים:
הבית הראשון – התעוררות של עם ששורשיו הטמונים עמוק תחת אדמת הארץ, ביודפת ומסדה, חוזרים לחיים ומצמיחים גזע חדש. לא גזע מלשון race, אלא גזע של עץ, שישא את התפתחות הענפים שעליהם עוד יצמחו הפירות.
הבית השלישי והאחרון – יציאה לקרב ודחיית ה-״קונספציה״, כאילו אם נפייס את סביבתנו ונהיה בשקט, אולי עוד יהיה בסדר. זהו בית שקורא לגבורה וחתירה למגע.
שני הבתים הללו משרטטים את המאבק הלאומי. כמו סנדוויץ׳, הם כורכים את הבית האמצעי. זהו הבית שמזכיר שאם עבד או אם הלך – נוצרת בן מלך. המילוי של הסנדוויץ׳ הוא חופש הפרט, האוטונומיה המקודשת של היחיד והכבוד שיש לריבון שהוא העם.
זה שיר שמגדיר במילים מעטות את הציונות: יהודית ודמוקרטית. עם קו קטן באמצע שמחבר ביניהן. לא במקרה המנון בית״ר חתם את מסעו הפוליטי של מיכאל איתן. במידה רבה הוא היה השמרן האחרון שהתעקש שיהודית ודמוקרטית אינן עומדות בסתירה זו לזו, אלא הן הרכיבים השונים של השלם.
בחוג בית שערכתי פעם אמר איתן משפט שמהדהד בראשי מאז: ״הציונות תמיד פעלה בכוחו של המתח המובנה שבין יהודית לדמוקרטית. זה מתח רצוי״, אמר איתן, ״כי כשיש מתח קבוע ומאוזן בין השניים, נוצר החשמל, נוצרת האנרגיה הזאת, שאפשרה את סיפור ההצלחה המרשים של הציונות. אם האיזון יתערער ולא יהיה מתח בריא וקבוע בין יהודית לבין דמוקרטית – לא תיווצר האנרגיה הזו שמניעה אותנו קדימה״.
コメント